פסק-דין בתיק ע"א 293/07

השופטת מ' נאור:

           ראובן הסכים להעביר לשמעון כמות תפוחי אדמה. שמעון טוען כי בפועל ראובן לא העביר לו את כל כמות תפוחי האדמה עליה הוסכם, בעוד ראובן טוען כי הוא רצה להעביר את הסחורה לשמעון, אך שמעון לא הסכים לקבלה. זו, בקליפת אגוז, המחלוקת בין הצדדים בערעור שלפנינו.

העובדות הצריכות לעניין וגדר המחלוקת

1.        סופר צ'יפס שיווק (1991) בע"מ (להלן: המערערת) היא חברה שעסקה בשיווק והפצה של תפוחי אדמה. בינה לבין מכון שער הנגב למיון וקירור אגודה חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: המשיבה), אגודה שיתופית העוסקת במיון, קירור ואריזה של תפוחי אדמה, נערכו שני הסכמים להספקת כמויות של תפוחי אדמה. אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע להסכמים ביניהם או ביחס לכמויות תפוחי האדמה שסיפקה בפועל המשיבה למערערת. בהסכם הראשון בין הצדדים, מיום 5.1.1998, הוסכם כי המשיבה תספק למערערת תפוחי אדמה לתעשייה במהלך שנת 1998 בכמות שלא תפחת מ-2000 טון, כאשר בכל חודש תספק המשיבה למערערת בין 150 ל-180 טון תפוחי אדמה. בפועל, במהלך שנה זו קיבלה המערערת רק 1587.762 טון. דהיינו, יתרה של 412.738 טון לא סופקה למערערת. בהסכם השני בין הצדדים, מיום 18.1.1999, הוסכם כי המשיבה תספק למערערת באופן בלעדי כל כמות של תפוחי אדמה שתגיע אליה - פרט לתפוחי אדמה שיסופקו על ידי המשיבה לקיבוץ סעד. מנגד, המערערת התחייבה לרכוש מהמשיבה כל כמות של תפוחי אדמה שתהא בידיה. בפועל, בשנת 1999 המשיבה סיפקה למערערת כמות של 1185.43 טון תפוחי אדמה, והיא מכרה בשנה זו כמות של 3077.487 טון. משכך, 1897 טון תפוחי אדמה שהגיעו אל המשיבה לא סופקו למערערת.

2.        בעקבות אירועים אלה, הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בבאר שבע תביעה נגד המשיבה, ואילו המשיבה הגישה תביעה שכנגד. המחלוקת בין הצדדים הייתה - ונשארה - עובדתית בעיקרה: האם אי-הספקת מלוא כמות תפוחי האדמה עליה הוסכם בשנים 1998 ו-1999 נבעה מהימנעותה של המשיבה לספק את הסחורה - אף שהיא הייתה יכולה וחייבת לעשות כן על פי ההסכמים - או שהמשיבה הייתה מוכנה לספק את מלוא הסחורה האמורה למערערת, אך האחרונה היא זו שנמנעה מאיסוף תפוחי האדמה ממכון הקירור של המשיבה. המערערת טענה בבית המשפט המחוזי כי המשיבה נמנעה מלספק לה את הכמות המוסכמת של תפוחי אדמה בשנים 1998-1999 מכיוון שהמשיבה העדיפה למכור את תפוחי האדמה ללקוחות אחרים במחיר גבוה מהמחיר עליו הוסכם עם המערערת. עוד טענה המערערת כי המשיבה הפרה את ההסכם ביניהן בכך שחלק מהסחורה אותה סיפקה המשיבה הייתה פגומה. המערערת טענה כי הפרות אלה של המשיבה גרמו להידרדרותה הכלכלית. בהקשר זה, המערערת טענה כי נזקיה בגין הפרת ההסכמים הגיעו לסכום של 4,020,117 ש"ח, אך מטעמי אגרה העמידה המערערת את תביעתה על סך של 2,000,000 ש"ח.

           המשיבה הכחישה בבית המשפט המחוזי את טענות המערערת, ובתביעה שכנגד שהגישה, טענה כי המערערת היא זו שהפרה את ההסכמים ביניהן בכך שנמנעה מלקבל ממנה את כמות תפוחי האדמה שהתחייבה לקבל על פי ההסכם. המשיבה טענה כי כתוצאה מכך שהמערערת לא אספה את הסחורה ממכון הקירור שבבעלותה, נגרמו למשיבה נזקים בגין האכסון של הסחורה וירידת הערך של הסחורה המאוכסנת. בנוסף, המשיבה טענה כי המערערת נתנה לה שני שיקים שלא כובדו, ונמנעה מלשלם עבור חשבוניות שהוצאו לה. לאור זאת, טענה המשיבה כי המערערת חייבת לה סכום של 304,402.24 ש"ח.

ההליכים המשפטיים

3.        כאמור, המערערת והמשיבה הגישו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע תביעה ותביעה שכנגד. ביום 11.9.2005 דחה בית המשפט המחוזי (השופט ב' אזולאי) את תביעת המערערת, וכן את מרבית התביעה שכנגד (למעט בעניין אחד שיפורט בהמשך). על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית משפט זה. לאחר דיון בעל פה, הסכימו הצדדים - בהמלצת בית המשפט - להסדר לפיו הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שזה יידרש למכלול העדויות שהוצגו לו. ביום 26.11.2006 החליט בית המשפט המחוזי, לאחר שנדרש לעדויות שהוצגו לו, להותיר על כנה את התוצאה בפסק דינו מיום 11.9.2005. מכאן הערעור שבפנינו. אעבור אפוא לתיאור מפורט יותר של ההליכים המשפטיים השונים בתיק.

4.          פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי - כאמור, ביום 11.9.2005 דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המערערת, וכן את מרבית התביעה שכנגד שהגישה המשיבה. ראשית, סקר בית המשפט את הראיות שהוצגו לו על ידי הצדדים. ראיות אלה כללו מסמכים שונים וכן עדויות של ארבעה עדים: יצחק אלעזר, מנכ"ל המערערת (להלן: אלעזר); בנו של יצחק אלעזר, יוסף אלעזר (להלן: יוסי), שהועסק על ידי המערערת; רואה החשבון נתן הרפז (להלן: רו"ח הרפז או הרפז), אשר הגיש חוות דעת מטעם המערערת בה העריך את הנזקים שנגרמו לה; ומשה הראל (להלן: הראל), מנהל התחנה למיון של המשיבה במועדים הרלוונטיים.             

           בית המשפט קבע כי הביטוי הראשון בכתב שהיה לסכסוך בין הצדדים הוא מכתב של אלעזר למשיבה מיום 30.9.1999, בו הפנה אלעזר את תשומת לב המשיבה לכך שמזה חודשיים המערערת מקבלת סחורה רקובה. כמו כן, אלעזר ביקש לקבוע בורר מוסכם על מנת לברר את הטענות הכספיות ואי ההבנות. במכתב נוסף של אלעזר למשיבה מיום 24.10.1999 - חודש אחרי המכתב הראשון - קבל אלעזר על כך שלא קיבל מענה למכתבו הקודם, ובנוסף, העלה לראשונה את הטענה כי המשיבה הפרה את ההסכמים בין הצדדים וכי היא גורמת למערערת נזקים בכך שמתחילת השנה היא אינה מספקת באופן סדיר תפוחי אדמה למערערת. עוד נאמר במכתב כי אלעזר הורה ליועץ המשפטי של החברה לטפל בנושא במישור המשפטי. במכתב שלישי מיום 30.12.1999, הודיע אלעזר למשיבה כי הוא הורה להקפיא - עד לברור התביעות הכספיות והמשפטיות של המערערת - את כל התשלומים למשיבה בגין אספקת סחורה. בתאריך 21.2.2000 נשלח מכתב למשיבה על ידי בא כוח המערערת בו הועלו עיקרי הטענות שהוצגו לאחר מכן בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי.

           בנוסף לאמור, בית המשפט הזכיר כי המערערת הגישה לבית המשפט דוחות מכירות של המשיבה לשנים 1998-1999, מהם עולה לכאורה, כי בתקופה האמורה סיפקה המשיבה תפוחי אדמה ללקוחות אחרים במחירים גבוהים מהמחירים המוסכמים עם המערערת, מה שמעיד, לטענת המערערת, על כך שלמשיבה היה אינטרס להימנע מלספק את הסחורה למערערת, וזאת על מנת שיתאפשר לה למכור את הסחורה במחיר גבוה יותר ללקוחות אחרים. בנוסף, הגישה המערערת פלטי שיחות טלפוניות אשר לדברי יוסי, תומכים בגרסתו כי הוא התקשר פעמים רבות למשיבה בנוגע לאי-הספקת תפוחי האדמה. עוד ציין בית המשפט כי המערערת לא כיבדה שני שיקים שהיא מסרה למשיבה לפני פרוץ הסכסוך: הראשון, ליום 30.12.1998, על סך של 34,560 ש"ח; והשני, ליום 31.1.2000, על סך של 51,471 ש"ח. בנוסף, בית המשפט ציין כי המערערת לא שילמה עבור חשבוניות שהוצאו לה על ידי המשיבה בחודשים ינואר ופברואר 2000, וכן כי בשנת 1999, רכשה המערערת תפוחי אדמה מספקים אחרים, בכמות של כ-2000 טון. עוד ציין בית המשפט כי לדברי אלעזר, בתקופה המדוברת, החל מפעלה של המערערת לצבור חובות בסכומים של כ-500,000 ש"ח. כתוצאה, החברה הפסיקה את פעילותה ב-30.3.2001. במקביל, אלעזר הקים חברה נוספת בשם סופר צ'יפס 2000 (להלן: סופר צ'יפס 2000). החל ביום 1.1.2000, בסמוך לפרוץ הסכסוך עם המערערת, העביר אלעזר לסופר צ'יפס 2000 את פעילות המערערת.

5.        לאחר שסקר את הראיות שהוצגו בפניו, קבע בית המשפט כי בכל הקשור לטענות שאינן נתמכות בראיות אובייקטיביות ומהימנות, אין אפשרות להסתמך על העדויות של ארבעת העדים שנשמעו בפניו. בהקשר זה, בית המשפט הזכיר את העובדה שהמערערת התייחסה בכתב לבעיות ההספקה שלטענתה היו, רק במכתב השני ששלחה למשיבה, מכתב מחודש אוקטובר 1999. עובדה זו, כך קבע בית המשפט, מחלישה את טענת המערערת לפיה בעיות ההספקה החלו כבר בשנת 1998. מאותה סיבה, בית המשפט קבע כי לא ניתן להסתמך על גרסתו של הראל לפיה בתקופה הרלוונטית לא הסכימה המערערת לאסוף את הסחורה ממכון המיון של המשיבה, על אף שהייתה חייבת לעשות זאת על פי ההסכם ביניהן. עוד ציין בית המשפט כי למרות שהצדדים מלינים האחד נגד השני על מעשים שנעשו לכאורה כבר בשנת 1998, לא נמנעו הצדדים  מלחתום על הסכם נוסף לשנת 1999. משכך, בית המשפט קבע כי אין אפשרות להסתמך על עדויותיהם של אלעזר, יוסי והראל, למעט בנוגע לשיק השני שנתנה המערערת למשיבה, שיק על סך 51,471 ש"ח. לגבי שיק זה, קיבל בית המשפט את גרסת המשיבה, וקבע כי השיק לא כובד על ידי המערערת. מכיוון שסוגיית השיק השני אינה עומדת במרכז הערעור שלפנינו, לא נאריך בנוגע לשאלה זו. לעניין הנזקים אשר לכאורה נגרמו לצדדים, בית המשפט קבע כי לא ניתן לאמוד את הנזקים שנגרמו למערערת לטענתה על יסוד חוות הדעת של רו"ח הרפז, וזאת מכיוון שחוות הדעת מושתתת בעיקר על נתונים משוערים שסיפקו אלעזר ויוסי לרו"ח הרפז. בנוסף, בית המשפט קבע כי לא ניתן להסתמך גם על הערכתו של הראל ביחס לאומדן הנזקים שנגרמו למשיבה.

           משכך, בית המשפט דחה הן את התביעה והן את התביעה שכנגד, למעט בהקשר של השיק השני. בעניין זה קבע בית המשפט כי המערערת תשלם למשיבה סכום של 51,471 ש"ח בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 31.1.00 ועד לתשלום בפועל. בנוסף, בית המשפט קבע כי המערערת תשלם למשיבה הוצאות בגין הסכום שנפסק לזכותה וכן הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך של 5000 ש"ח.

6.        הערעור הראשון לבית משפט זה - על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערערה המערערת לבית משפט זה. ביום 9.5.2006, נדון התיק בפני השופטת חיות, במסגרת הליך של קדם ערעור. בהמלצת בית המשפט, הסכימו הצדדים להסדר לפיו הדיון בתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שזה יידרש למכלול העדויות בעל פה שנשמעו בפניו, ובשילוב עם המסמכים שהוצגו לו, יגיע למסקנות הנדרשות לצורך הכרעה בתביעה ובתביעה שכנגד (ע"א 10112/05 סופר צ'יפס שיווק (1991) בע"מ נ' מכון שער הנגב למיון וקירור אגודה חקלאית שיתופית בע"מ (טרם פורסם, 9.5.2006)). כך הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי.

7.        ההחלטה השנייה של בית המשפט המחוזי - כאמור, ביום 26.11.2006 החליט בית המשפט המחוזי להותיר על כנה את התוצאה בפסק דינו מיום 11.9.2005. בהחלטה זו, נדרש בית המשפט בשנית לראיות שהוגשו לו, וביניהן לעדויות בעל פה שנשמעו בפניו. בית המשפט קבע כי העדים שנשמעו בפניו לא היו מהימנים,  ועל כן לא היה בעדויות שלהם כדי להרים את נטל הראיה המוטל על התובעת בתביעה העיקרית או את נטל הראיה המוטל על הנתבעת בתביעה שכנגד.

           לעניין עדותו של אלעזר, בית המשפט קבע כי עדות זו לא הייתה מהימנה מכיוון שאלעזר לא נתן הסבר מניח את הדעת לכך שלמרות שההסכם הראשון הופר לטענתו כבר בשנת 1998, נחתם הסכם נוסף בשנת 1999. עוד קבע בית המשפט כי טענותיו של אלעזר היו סתמיות וכלליות, וכי הן לא נתמכו בכל תכתובת או תיעוד בזמן אמת. כן נקבע כי אלעזר מסר נתונים שונים וסותרים ביחס לכמויות הסחורה שרכשה המערערת מספקים שונים ולכן לא ניתן לקבוע על פי עדותו כי התמוטטות המפעל נגרמה כתוצאה מאי-הספקת סחורה על ידי המשיבה. בית המשפט קבע כי אלעזר הסתמך בעניין זה על רואה החשבון ולא יכול היה למסור נתונים המושתתים על ידיעתו הוא. בנוסף, בית המשפט קבע כי גם חוות דעתו של רו"ח הרפז לא הייתה מהימנה כיוון שהיא לא הייתה מושתתת על ראיות מהימנות, ולא הייתה משכנעת מההיבט המקצועי. בית המשפט קבע כי העדות וחוות הדעת של רו"ח הרפז לא היו משכנעות מכיוון שהיו חסרים בהן נתונים רבים: לא היו לרו"ח נתונים לגבי מצב החברה לפני 1998; לא היו לו נתונים לגבי האפשרות לרכוש תפוחי אדמה מספקים אחרים; הוא לא התמצא בנתוני הענף; הוא לא התייחס להוצאות הקבועות של המערערת; הוא לא נתן הסבר מניח את הדעת להוצאות המימון; ועוד.

           ביחס לעדותו של יוסי, ציין בית המשפט כי גם מהימנותו של עד זה מוטלת בספק וזאת בין השאר מכיוון שהעדות אינה נתמכת בראיות כתובות, וכי טענותיו של יוסי לגבי הסכסוך עם המשיבה אינן מגובות בתרשומת כלשהי. בנוסף, בית המשפט ציין כי עדותו של יוסי ניתנה בתצהיר רק ביום 22.5.2002, לאחר הגשת תצהירי המשיבה, כאשר בשלב הראשון של הגשת העדויות בתצהירים, הוגשו על ידי המערערת רק תצהירי עדות ראשית של אלעזר ושל רו"ח הרפז. עוד ציין בית המשפט כי בעדותו אמר יוסי שלא הייתה בעיה לעבוד עם ספקיות אחרות ולכן לא ברור מדוע המערערת לא הייתה יכולה לקבל את הסחורה שלא סופקה לה על ידי המשיבה, מספקים אחרים. בנוסף, הצביע בית המשפט על קושי בעדותו של יוסי - בית המשפט ציין כי בניגוד לאמור במכתבו של אלעזר מיום 30.9.1999, יוסי אמר בעדותו שתפוחי האדמה שסופקו למערערת היו באיכות נאותה (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 16.2.05).

           ביחס לעדותו של הראל, בית המשפט קבע כי לא היה בעדות זו, או ביתר הראיות שהגישה המשיבה, כדי להרים את נטל הראיה בתביעה שכנגד, למעט, כאמור, לעניין השיק השני. בית המשפט קבע כי הראל לא נתן הסבר מניח את הדעת לעובדה שהמשיבה חתמה עם המערערת על הסכם לשנת 1999, על אף  טענתה כי המערערת הפרה את ההסכם משנת 1998. לכך מצטרפת העובדה שלא היו כל פניות בכתב מהמשיבה למערערת ביחס לטענות אלה. בנוסף, בית המשפט עמד על כך שהמשיבה נהגה לדווח, באופן מכוון, על מכירות של תפוחי אדמה בגודל מסוים, למרות שלמעשה תפוחי האדמה אותם היא מכרה היו בגודל שונה, וזאת מכיוון שבאמצעות דיווח שגוי זה הצליחה המשיבה להימנע מתשלום למועצת הירקות. בית המשפט קבע כי העובדה שהראל, אשר ניהל את מכון המיון של המשיבה, התיר דיווח שגוי כאמור, מעוררת תהיות ביחס למהימנות גרסתו.

           משכך, בית המשפט החליט, כאמור, להותיר על כנה את התוצאה אליה הגיע בפסק דינו מיום 11.9.2005. מכאן הערעור שבפנינו.